מסרשמיט Me 321
 | |||||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | תובלה צבאית | ||||||||||||||||
| יצרן |
מסרשמיט  | ||||||||||||||||
| טיסת בכורה | 25 בפברואר 1941 | ||||||||||||||||
| תקופת שירות |
1941–הווה (כ־83 שנים) | ||||||||||||||||
| צוות | 3 | ||||||||||||||||
| יחידות שיוצרו |
330 | ||||||||||||||||
| משתמש ראשי |
לופטוואפה (ורמאכט) | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
מסרשמיט Me 321 Gigant הוא דאון התובלה הגדול ביותר ששימש במלחמת העולם השנייה.
כלי טיס זה שימש את הצי האווירי של גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה הוסב למטוס תובלה בעל 6 מנועים, 3 בכל כנף, וכך הפך למטוס התובלה הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כהכנה למבצע "ארי הים", הפלישה לאי הבריטי, נדרש הצי האווירי של גרמניה הנאצית להתכונן להעברת כוחות ומטען רב על מנת שתוכנית הפלישה תצליח. ולכן יצא מכרז לבניית כלי טיס גדול להובלת לוחמים ומטען. במכרז התחרו שתי היצרניות המרכזיות של הצי האווירי מסרשמיט ויונקרס.
יונקרס הציעה את הג'ו 322 (ממוטה) - שהיה דאון בעל כושר נשיאה של מעל 100 חיילים על ציודם, אולם יכולת ההטסה של הדאון הייתה נמוכה עם קשיים בניהוג ויציבות (עיצובו ככנף גדולה פגע קשות ביכולת השליטה במהירויות נמוכות), ובנוסף נדרשה תחזוקה גבוהה מכיוון שהדאון מורכב מחומרים רבים ומגוונים.
מסרשמיט פיתחה את ה-312 Gigant שהיה בעל יכולת נשיאה מועטה במקצת משל היונקרס גו' 322, אך לעומתו העיצוב היה מוצלח יותר, בשל תצורת גוף הדאון - שהוא מוגבה, וכן על ידי יצירת כנף עילית לדאון, מה שהקנה יציבות גבוהה לדאון במהירויות הנמוכות. הדאון נבנה ממספר חומרים קלים, תוך שילוב צינורות פלדה מרותכות, עץ ובדים. תא הטייס מוגבה מגוף המטוס ורק טייס אחד נצרך להטסתו. הדאון של מסרשמיט זכה במכרז והועבר לשימוש הצי האווירי בשנת 1942.
הגישה לטעינת הדאון הייתה דרך דלתות גדולות בחרטום או בדלתות משני צידיו של גוף הדאון. משקל הנשיאה המרבי היה 22,000 ק"ג וכן היה מותאם בגודלו לקרונות הנשיאה של הרכבות הגרמניות (מה שייעל את הפריקה/טעינה). הדאון בתחילה נגרר על ידי יונקרס ג'ו 90 ומאוחר יותר על ידי שלושה מסרשמיט BF110.
צורת ההמראה הזאת, המורכבת ממספר מטוסים במקביל, היוותה גורם סיכון גבוה לתאונה אווירית שאכן התרחשה ב-1941. לשם המראה, בנוסף לגרירה, השתמש הדאון במנועי האצה רקטיים נפיצים ובגלגלי עזר, בעוד לנחיתה השתמש במגלשיים.
במהלך המלחמה הדאון עבר מספר שינויים, ולתא הטייס נוספו מקומות עבור טייס משנה ואלחוטן. הפגיעות לאש מהקרקע ולמטוסי יירוט של מדינות הברית היוו בעיה מתמדת במהלך הפעילות המלחמתית ובנוסף התאמת שדות נחיתה, המראה, וכלים לטיפול בדאון - הגבילו מאוד את השימוש בדאון.
פעילות מבצעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנת 1942 הועברו 32 היחידות שנמסרו לידי הצי האווירי לחזית המזרחית, לקראת מבצע "הרקולס" המתוכנן (הפלישה למלטה), במבצע תוכנן שימוש בצי של דאונים לפלישה אווירית. התוכנית לבסוף ננטשה בשל מחסור במטוסי הגרירה ואתרי נחיתה מתאימים.
בשנת 1943 חזר הדאון שוב לחזית המזרחית ברוסיה לצורך שימוש במבצע מתוכנן שנועד להקל על הארמייה השישית הנצורה בסטלינגרד, אך עד שהגיעו לקו החזית, לא נותרו שדות תעופה מתאימים והדאונים נשלחו חזרה לגרמניה.
לאחר ביטול הפעולה בסטלינגרד, לקחו את הדאונים לטובת הסבה לגרסה ממונעת ה־Me323, מטוס המטען היבשתי הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה.
במהלך המלחמה תוכנן להשתמש בדאון זה לטובת הנחתת ציוד לכיבוש סיציליה, אולם רעיון זה ננטש גם הוא, בשל היעדר אתרי נחיתה מתאימים.
הדאון שימש להעברת ציוד ללוחמי קורפוס אפריקה בשלהי 1942 אולם היה פגיע לאש הקרקע והאוויר של צבאות הברית, והשימוש בו פחת.
במהלך המלחמה הוסב הדאון למטוס התובלה Me 323 Gigant.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Me 321 באתר Militaryfactory